אחרי המשבר, ניצנים של אופטימיות


שלבי החלמה:

אחרי הנפילה, יש קיפאון. אטימות. שוק. הכל עוצר מלכת. הכל. וצריך לתת לזה מקום. פשוט לתת לדברים רגע לזרום מתחת לכפות הרגליים ולפתח עולם מקביל של שקט. זה קשה, אבל הכל בסלואו מושיין, וכמו באפקט שכזה, השקט נדרש.
ש-ק-ט.

לאחר מכן נכנסת האפטיות, הכניסה לעולם כמו מתחת למים, האפרוריות שמשתלטת על המחשבה ועל העשייה. איזה עשייה? חחח אין עשייה. הכל בדום שתיקה. הכל לבן. וצריך לא לעשות כלום. רק לסמוך על המקום הזה, שהוא מאוד לא נעים אבל הכרחי. לא להאבק בו, אין ברירה, זה כמו שמיכת משוגעים שלא נותנת לצאת מהמקום הזה, רק אחרי שהדבר מחליט עבורך.

ואז יש ניצנים. עדינים. לא שמש חזקה, כי זה מחזיר אחורה, אלא משב רוח שמזכיר רגע שיש משהו מחוץ לאפלולית.
שלוחות שלוחות של מבטים, מילים, משפטים. הגוף והמיינד עדיין לא פנויים לכלום.
נוצרים חרכים. חריצים דקים ושקופים דרכם נכנסות אלומות של אור. בהיר, מלטף נעים.
לפעמים עננה מסתירה את כל אלומות האור הללו, ואז חוזרים לשקט.
יש זיגזוג בין רצון שצץ לו פתאום לעשייה ומחשבה, ובין רצון להיפטר מהכל ולא לעשות כלום, להיות באפילה.

הנאה ככורח להנעה, או שבעצם הנעה לצורך הנאה?


מגיע שלב שבו לאט לאט מתחילים להתניע את הסטארטר, עוד לא ידוע הכיוון בכלל, פשוט ללחוץ רגע על מתג ההפעלה, לתת למנוע להשתעל ולהיכבות, לא לוותר, ללחוץ שוב על הסוויטצ' ולהתניע משהו. משהו. העיקר שהכיוון יהיה חיובי. או בעצם לא חיובי אלא פשוט כיוון קדימה. משהו.
העשייה נעשית לאט, לאט. כמו שרירים תפוסים שצריכים את החימום שלהם. קצת עושים ומיד מפסיקים וחוזרים לנשום.
ולהכניס אוויר זה כל כך פשוט, כמה קל לשכוח לנשום, הכנסת אוויר, נשימה איטית ואז נשימה ארוכה וטובה, כזאת שדרושה בשביל לעכל, עוד לא לנתח, פשוט בשביל להבין שהנה, צעד אחד קדימה, קשה מאוד לעשות, אבל נעשה. והעולם - עוד לא התמוטט. כנראה שהוא לא כזה שביר כמו שתיארתי לעצמי.
וגם אם נכבה המנוע, לא נורא, מחר ננסה שוב לנשום. למלא את האוויר.

יד ביד


אנרגיה חיובית מגיעה מבחוץ? לקחת אותה. לא לחשוש. לעשות. יש גב, יש ליווי, יש חניכה, יש בטחון, יש פחד עצום מנפילה חוזרת, לא לדאוג, זה הכל ביחד. ביחד.
יש תמיכה.
הופס, מה קרה? הו שלום לך עמוד שדרה. אתה זוכר אותי? אני שמחה כל כך שאתה פה, גם אני התגעגעתי אליך מאוד.
חיבוק. זה הכח המרפא הכי גדול שיש. וחיוך. והנהון עם הראש. ומבט מכיל. לא מקטין ולא תובע, פשוט מכיל ואוהב. כמה כוח נותנים ארבעת אלה. ממש בוני עצמות ושרירים.

הצפה.


זה מה שקורה בשבועיים האחרונים. הצפה מטורפת של מידע, של חברות, של קולגות, של עשייה, של רעיונות, של מילים, של הזדמנויות. של אנשים.
זה חלק משמעותי של האינקובציה. זה המזון הכי טוב לנפש ולראש. בהצפה לא מדברים, רק נותנים לדברים להיספג ולהיספג ולהיספג, ולהיות בתוכו, לא לתת לדברים לצאת החוצה על אוטומט. פשוט לספוג. לא להגיב, גם אם העולם רגיל לתגובות מיידיות. הכל בסדר. תהליך אינקובציה. הכל נבנה מבתוכו קודם כל ועוד רגע יוצא החוצה. צריך רק לסדר את הדברים והם יסתדרו לבד. לבד. לתת לדבר הזה להיעשות. לא לפחד. להיות. להרגיש את זה מבפנים. להיות. נוכחות. לא עשייה, נוכחות מלאה לתהליך. את לא הולכת לאיבוד, את נבנית מחדש. לתת לזה לקרות מבלי לפחד. מבלי להתכווץ.

בקיעה. 


סדקים סדקים של אמת יוצאים החוצה, של רעיונות, של חיבורים, השקט שמאפשר לחיבורים שונים להיעשות במוח, ולהביא אותנו למקומות רחוקים.
פה אני נמצאת.
אני גוזל.
אפרוח.
שמנקר את הקליפה שלו.
ממצמצת לאור השמש. נכנסת שוב לביצה. לאינקובציה. עוד כמה זמן להיות במקום הבטוח. עוד רגע אצא. מבטיחה.
עוד רגע אצא החוצה, עם דברים שצריכים לקרות. ולהיעשות.
סבלנות.