איך מתמודדים עם משבר גיל ה 40


אני לא יודעת איך אחרים מתמודדים, או אפילו אם חווים את משבר גיל ה 40, אבל אני, חוויתי אותה. או חווה אותו. או גם וגם. 

הוא בא לי קצת בהפתעה, למרות שאני חיכיתי לו כבר כמעט עשור. הוא פשוט הפתיע אותי כי אני לא כזאת. אני לא מסוג "האנשים במשבר". אני תמיד מסתדרת עם מה שיש, ועם מה שלא, אני פשוט משנה. 

והשנה, המשבר הפתיע אותי בעוצמתו, עד שנתתי לו מקום של כבוד ופשוט להיות הוא עצמו. 


הכל התחיל כשהחלטתי לסגור את העסק שלי, או שבעצם, העסק שלי נסגר בגלל המשבר. כך או כך, הוא קיים. המשבר, העסק כבר לא. 

כשסיימתי את העסק, הרגשתי מפורקת לחלקיקים קטנים, ושהמשימה הבאה שלי היא: לבכות מלא, להיות מתחת לפוך ולהתחיל לאסוף את עצמי. בחמלה, בקצב איטי ובקבלה.

בזמן הזה הפכתי מקצב טורבו לאיזי. צב צב הצב, כמו שנאמר. עשיתי את מה שהייתי מוכרחה לעשות, לביתי, לעסק שלי הקיים (לא מה שסגרתי), למשפחתי, לעצמי. לאט לאט. 

הכל ירד בהתאם - ההכנסה, העומס בלו"ז, עומס המשימות, ורק המשקל נשאר בעינו....

מצד שני יש המון דברים שעלו - יותר זמן עם עצמי, יותר זמן עם הבנות, יותר זמן עם המגדלור.  התחלתי לגדל עציצים בבית, וזה הספיק לי. זה עדיין ממש מספיק לי. 

אחרי תקופה מסוימת החלטתי שאני צריכה עוגנים של טיפול עצמי, להחזיר לעצמי את מי שאני. 

תבינו, משבר גיל ה 40 זה לא צחוק, ואני יכולה לכתוב על זה כי אני כבר מעבר, או לפחות רואה כבר את הסוף ויכולה לנשום לרווחה. 

מצד שני, אני לא הייתי בדכאון, וזה אולי בעייתי קצת, כי אם הייתי בדכאון אז זה מצב קליני שמחייב טיפול (על פי הבנתי), אבל אם אני "רק" במשבר וזה חולף, אז זה לא באמת שבר. 

ואני. 

הייתי במשבר גיל ה 40. 

זה לא סתם ססמה, זה מצב קיומי. 

וזה מצב נורא. 

אז החברות הצעירות ממני הסתכלו עלי במבט של "וואלה, זאת התחרפנה מה יש לה..." והחברות הותיקות ממני אמרו לי: "חמודה, זה עובר " או "על מה את מדברת, זה השנים הכי טובות" או "נו, די די, אין לך מה לבכות, שטויות, אין כזה דבר משבר גיל ה 40". 

ואני הרגשתי שאני צריכה לעשות עם עצמי משהו. להחזיר לעצמי את עצמי. 

התחלתי עם שיאצו. פעם בשבוע שיאצו. מיכל ברש המהממת, מטפלת השיאצו שלי (מומלצת בחוםםםםםםםםםםםם מקבלת בכפר סבא) פגשה אותי, בעצם פוגשת אותי כל שבוע ומועכת לי את הצורה. זה כל כך כואב שזה נעים. 

מדי פעם אני בוכה אצלה, מדי פעם היא כועסת עלי שהמחשבות שלי נודדות ואני לא מרוכזת בטיפול, מדי פעם אני מתחננת שהטיפול לא ייגמר כל כך מהר. וכל פעם אני יוצאת בתחושה שהיא יודעת לאסוף את האדים שלי ולהפוך אותם לחלקיקי הגוף הדואב שלי. היא פשוט מרימה אותי מהרגשת החילזון המרוח על הכביש, לפרפר שבסך הכל עקמו לו את הכנף טיפה. 

הצלחתי להטמיע את ההרגל ללכת למיכל מהשיאצו פעם בשבוע ואני מרגישה בהחלט כשאני מפספסת, כאילו הוציאו לי אוויר מהגלגלים. 

בנוסף לטיפול שיאצו, התחלתי לטפל בעצמי בעוד מספר דרכים. וכן, זאת השקעה גדולה, במיוחד בשבילי, שבדרך כלל אני משקיעה באחרים ולא בעצמי בצורה כל כך אינטנסיבית. 

וכן, זה הוצאה כספית, אבל, אין דבר יותר חשוב מלטפל בעצמנו, קודם כל. רק ככה אני אוכל להיות אמא טובה, בת זוג תומכת ובעלת עסק שמכילה את הלקוחות שלי. 


אז מה עוד עשיתי?

לקחתי טיפול לגוף ולנפש - מצד אחד יש לי יומיים אימוני ספורט עם רעות המאמנת האלופה שלא מוותרת לי בשום פנים ואופן. שמחליפה איתי ספרי קריאה בקצה רצחני וגם מריצה אותי בקצב איטי כמו שאני יכולה, ובעיקר גורמת לי להרגיש חיונית ורזה. 

יש בקרים שרק היא מדברת כי השמש עוד לא סגורה על עצמה אם היא קמה או לא, וכך גם אני, ויש בקרים בהם מתנהל בינינו דו שיח של חברות אמת. זה כל כך כיף להתאמן עם מישהי שהתחושה שמכירה אותך היטב. 

אצנית לא צא ממני, אבל המשבר אוכל אבק בכל קילומטר שאני גומעת בריצה. 

ולנפש, לקחתי מאמנת אישית, אורית פרי המאמנת, אותה פגשתי בבלוגריות של כפר סבא, התאהבתי בה ממבט ראשון. איך אפשר שלא? אנחנו נפגשות אחת לשבוע שבועיים ומכילות, מדברות ומתפתחות הלאה. יש ימים בהם אורית משמשת לי כגלגל הצלה כשאני נכנסת למקומות החשוכים יותר, והיא, בחמלה ובסבלנות אין קץ , מאירה לי את הדרך עם הפנס שלה. 

אורית עזרה לי להתכונן לשיחות מאוד קשות שהיו לי בשנה האחרונה. תבינו, כשיש משבר, לפעמים יוצאים משפטים, או נוצרות התנהגויות שלא כל כך התכוונו, וצריך להתנצל, וזה לא קל. אז אורית עזרה לי גם לסיטואציות הללו להתכונן, כך שהדברים יצאו כפי שאני מתכוננת בדיוק, בהוויה המדויקת והנכונה לי. לטובת בניית גשר מעל למשבר. 

קחו לכם מאמנת אישית, ספורט או נפש, זה כל כך מרפא, אין לי מילים אפילו לתאר עד כמה. 

כוחן של חברות

הריטואל שהוא מאוד משמעותי כתרופת נגד למשבר הוא - חברות. או יותר נכון מפגש קבוע עם חברות. 

נוצר לי פרלמנט של שלוש חברות, עימן אני נפגשת פעם בחודש. מסיימות מפגש וקובעות חדש. אנחנו קוראות לזה מפגשי מטען, כי אנחנו מטעינות את עצמנו באלכוהול, פחמימות ריקות, סוכר ושיחה מלב אל לב. 

בנוסף, יש לי חברה שאיתה אני יושבת באמצע יום העבודה ללאנצ' בהרצליה פיתוח. פעם בשלושה שבועות יש לנו דייט. זה כל כך חשוב הדייט הזה, אני מחכה לו כל פעם מחדש. 

ויום כיף אחיות. פעם בחודש, אחותי ואני קובעות ביומן יום כיף אחיות. פעם הולכות לים, פעם לווטסו משותף ופעם לבית קפה ששמענו שהוא מוצלח. לא משנה התפאורה, העיקר שאנחנו האחת עם השניה. זאת וונטליציה מטורפת ואהבה שאין לא תנאים, חוץ מהתנאי שנפגשות פעם בחודש ליום אחיות. 

אופק - חו"ל

אני הבנתי שכשיש לי כרטיס טיסה לחו"ל, מצב רוחי משתפר פלאים. אז למדתי שכשאני חוזרת מחו"ל, לחפש את החו"ל הבא ולקנות כרטיס. בחודשיים הקרובים יהיה לי פעמיים חו"ל, זה הופך את הכל לכל כך אופטימי ושמח.הטיסה הקרובה לליסבון. מחכה לזה מאוד. 

סיאסטה

כן. סיאסטה. ככה, באמצע החיים סיאסטה. מכיוון והשנה אין צהרון והבנות מסיימות בשעה 1330 את בית הספר, רוב הפעמים אני מחזירה אותן הביתה, אנחנו אוכלות משהו ביחד, והופס - אני נכנסת למיטה לנוח. אם הטלפון נכנס איתי אז הלכה הסיאסטה... אבל בימים בהם אני חזקה מהטלפון ומהFOMO אז יש סיאסטה והיא מתוקה כדבש. 

אני מאוד מאמינה שהגוף, הנפש והחיבור ביניהם צריכים את המנוחה הזאת בשביל להיאסף ולצמוח. אני לא ישנה סיאסטה כל יום, זה לא מתאפשר על בסיס יומיומי, אבל אני משתדלת לפחות 2 סיאסטות בשבוע. זה פשוט מבריא. 

דייט דו"ח עם המגדלור

בשנה האחרונה התחלנו לשתות קצת יותר יין. זה פותח, זה כיף, זה מנהג זוגי של שנינו. בערבים שאפשר, וכשאי אפשר קובעים ביומן, אנחנו פותחים יין, יושבים בחוץ בגינה וחושבים, מדברים, יושבים אחד ליד השני. הנוכחות שלו נותנת לי בטחון, המילים שלו עוזרות לי להרגיש שיש רשת שאליה אני יכולה ליפול. הוא הגב שלי. הוא המשענת שלי. הוא המגדלור שלי. 

משבר גיל ה40 עוד לא נעלם, אבל אני מרגישה שאני כבר יותר אסופה לעצמי. אני מחכה לעשור הקרוב כי הוא יהיה מאוד מעניין ולא שגרתי מבחינת הכל. זה מפחיד אותי ומרתק אותי ואני מחכה לזה. 

אני גם יודעת שאני אצא ממשבר גיל ה 40 כשכל החלקים יהיו במקום, פחות או יותר, כשאתגבר על הסגירה של העסק, וכשאדע דרכי לאן ואיך. כשתהיה לי מפת דרכים אותה אייצר. 

אני יודעת שזה מתקרב, כי כבר יש יותר ימים של שמחה מבאסה. אני עובדת על זה לא מעט וזה משתלם. 

זרזיפי אושר:

אחת התובנות העיקריות שהגעתי אליהן זה שהאושר כבר נמצא, הוא ממש פה מתחת לאף , והוא מורכב מחלקיקים כל כך קטנים שפשוט קל מאוד לפספס את זה. במיוחד אחרי שהשלמתי משימה ענקית של בניית העסק וסגירתו. קשה לראות את האושר כשמחפשים את התמונה הגדולה, וכל מה שצריך זה פשוט להרגיש ולהיות פתוחה לדברים היומיומיים שמרחיבים את הלב. ויש המון כאלה, מסתבר. ואותם החלטתי לשמור בבלוג הזה , זרזיפי אושר. גם בשביל לזכור להשאיר את העיניים והלב פתוח וגם בשביל לתעד את אותם רגעים נדירים שבהם הלב מתרחב. 

לפעמים זה סתם, דברים כל כך מטומטמים, אבל מאוד משמחים כמו לזרוק שטויות מהבית במסגרת תהליך של מינימליזם שהחלטתי לעבור ולהעביר את הבית (עוד לא סיימנו זה קשה יותר ממה שחושבים, ואנחנו לא אגרנים יחסית). כמו להתרגש כשצומחים עלים חדשים בעציצי הבית, ולהתרגש עוד יותר כשהם בכלל חיים ולא מתים.... זה כמו להנות מלהציץ לחדרי הבנות לפני השינה ולראות אותן קוראות ספרים ונרדמות עליהם, בכלל, ספרים זה זרזיף אושר ענק בחיי, אני פשוט אוהבת לקרא ולהמליץ על ספרים. סרטוני וידאו קטנים שמרגשים וגורמים לי לבכות, טיול טוב והמלצה על מקום שעשה לי אושר מקומי. זה בדיוק זה. והכל מאוגד פה ועוד ייכתב כל עוד אני אראה את זרזיפי האושר שמעלי. 

למה אני לא כותבת בבלוג הישן שלי אמאעובדת עצות?

כי אני מרגישה שזווית הראיה שלי השתנתה, מתיעוד של הבנות וחיי, אני מתעדת את אותם זרזיפי אושר. הם יכולים להיות עמוקים, הם יכולים להיות שטחיים, אבל זה מה שמעניין אותי. לתפוס את הרגע החמקמק של האושר. ולתעד אותו פה. בבית החדש הזה. 

איך אני מעזה להיחשף ככה?

אני כתבתי פה רק 5% אולי, במקרה הטוב, ממה שאני מרגישה. אני חושבת שזה מספיק בשביל להבין את התמונה. ושוב, אני לא הייתי בדכאון, זה רק משבר גיל ה 40. ובגלל זה חשוב לי לחשוף את ה 5% הללו, כדי שתהיו מודעים לנושא. זה קורה. זה פה ואי אפשר להתעלם מזה. 

אני כבר בדרך להיות בטוב, אבל אם אתן רואות אשה, או גבר, שאומרים לכם שהם מרגישים את משבר גיל ה 40. אל תזלזלו בזה, אל תבטלו את זה, פשוט תחבקו את אותו בנאדם, תשאלו אם הוא רוצה לדבר על זה, או אם היא רוצה שפשוט נקשיב, ותחבקו את האדם שמולכם. תנו לו את הכוח להיאסף לעצמו. לחזור לעצמו. למצוא את עצמו מחדש. זה יקרה. זה פשוט הזמן שלפעמים לא זז.


ולפני כמה ימים כתבתי על זה בפייסבוק, אפשר לקרא פה