הוא רופא ואני אשת רופא


הפוסט הזה פורסם ראשית בפייסבוק האישי שלי וגרף המון תגובות ואיחולים. זה היה מאוד מרגש, ולכן החלטתי לשמור את המילים הטובות גם בבלוג האישי שלי. 

להיות אשת רופא

קצת אחרי שמיסדנו את הקשר, פתחתי בלוג ראשון וקראתי לו "אשת רופא". זה היה הבלוג הראשון ראשון ראשון שלי, לפני אמאעובדת עצות, ולפני בולטימורית בעירבון מוגבל, ולפני הבלוגריסטית וזרזיפי אושר. זה היה ההתחלה, עליה אני מספרת רק למעטי מעט. למה? כי סגרתי את הבלוג "אשת רופא" אחרי 2 פוסטים ותגובה אחת מרשעת ש"איזה מסכנה שאת רואה את עצמך מזוית הראיה של אשת איש ולא עצמאית בפני עצמך".
כל כך נעלבתי מהתגובה הזאת וסגרתי את הבלוג ההוא.

אבל עם בלוג או בלעדיו, אני בחרתי, ב100% מודעות, בו. באיש שלי. במגדלור הענק הזה. וכן, ידעתי שהוא רופא ולא, לא תיארתי כמה קשה זה להיות אשת רופא.
הקושי אגב, לא חולף אחרי ההתמחות ותת ההתמחות, פשוט אחרי 8 שנים מתרגלים, ואחרי 14 שנים פשוט לא מכירים אורח חיים אחר.

שוויון בין קריירה להורות

כשיש לנו שיחות על שוויון בזוגיות ועל קריירה -משפחה - עצמאות, הוא תמיד אומר לי שאי אפשר להיות רופא טוב בלי התמיכה של המשפחה. ושמאחורי הקלעים של העשייה שלו, חשובה לא פחות מהעשייה עצמה.
כי כשמקפיצים אותו לנתח מישהו, במקום להיות איתנו בשבת, או כשהוא לא רואה את הבנות במשך שבוע ימים בגלל המקצוע, או כשהוא טס ל3 שבועות למשלחת רופאים לנתח כפות רגליים של אנשים בנמיביה או בויאטנם, הוא צריך להיות שם בראש שקט שהכל בבית על מי מנוחות, בלי בעיות ועם אפס "פרצופי טוסיק" של "אוף ומגיע לי ומרמורים".

וזה, התפקיד שלי - של אשת רופא.
למצא פתרון ליום שהוא אמור היה להוציא את הבנות מהמסגרות, כשאני בעבודה ופתאום יש ניתוח דחוף, או לאלתר ביביסיטרית כי הפעילו לו את הכוננות, דווקא כשיש לי פעילות מחוץ לאזור חיוג 09, או להקפיץ את ההורים שלי, כי לא מצאתי פתרון, דווקא ולמרות שקבענו שהוא יהיה איתן, כי כוננות על זה משהו חריג ולא נורא אם גם שלשום קראו לו בגלל קרסול מסובך.

ויש ימים שהוא בבית, ואז הוא אומר לי:"הזמנתי את המתמחים להגיע ללמד אותם על הלוקס ולגוס, זה לא בעיה נכון?"
או "יש היום סטודנטים סטאז'רים שצריכים שאלמד אותם לקראת המבחן אז אחרי השכבות אני איתם"
או: " אני חייב להתיעץ עם פרופסור כזה או אחר מארה"ב וקנדה על מקרה ממש מעניין שהיה היום בעבודה, אז תהיה לי שיחה בשעה מאוחרת".
ואני? אשת רופא. בתפקיד. מחשבת לו"ז של כולם, מארגנת כמו בטטריס שהכל יעבוד למרות הבלת"ם ובעיקר עושה המון כן עם הראש, בלי להתמרמר. מסתדרת, בחיי שמסתדרת ואפילו נהנית כשמצליחה את כל קוביות החיים עצמם לסדר במקום. 

וכשהוא מקדם קידום, גם אני שם

היום, המגדלור קיבל קידום בבית חולים מאיר לתפקיד של מנהל שירות כף רגל וקרסול. מסתבר שיש ממש ממש ממש מעט מנהלי שירות. זה תפקיד שמעניקים רק לרופאים חד קרן. כמו המגדלור שלי.

ביקשתי ממנו שיבקש אישור להצטרף אליו הבוקר למעמד קבלת התעודה. תיארתי לעצמי שיהיה משהו אחר (😂) (ככה זה כשאת בתור ילדה רגילה לטקסי הענקת דרגות של אבא....)

אבל גם בעשר דקות של הענקת התעודה, התרגשתי מאוד עליו. על המילים שנאמרו, על ההכרה בו ובלב הרחב שלו ובמקצועיות הבלתי מתפשרת שלו.
אולי לא הייתי צריכה לבקש להגיע לפגישת הענקת התעודה, אבל ממש ממש רציתי, כי אנחנו צוות -
הוא הרופא. ואני, אשת רופא.