השנה שבה הצלנו את הבנות שלנו


שנה שעברה זה הפך להרגל קבוע, כל יום בשעה 09:00 טלפון מהבת שלי, על הצג "מזכירות בית ספר". בהתחלה נבהלתי, לאחר מכן התרגלתי, ועם הזמן הבנתי שצריך לעשות משהו עם זה.

"אמא, כואבת לי הבטן"

"אמא, כואב לי הראש"

"אמא, אני לא מרגישה טוב"

"אמא, אני לא רואה טוב בעיניים"

מה לא חיפשתי? רופא משפחה טוב, רופא עיניים, רופא אף אוזן גרון. כולם אמרו שיש לה בעיה בשריר הרצון... רצון להיות בבית הספר. 

גם נעה, הקטנה שלי סבלה והיא הראתה לנו את זה בצורה אחרת. 

החלטנו לעבור לבית ספר אחר, כזה שיקבל אותן כמו שהן, עם האתגרים, האהבה, האחריות, והיכולות שיש להן. ויש להן!!! כל מה שצריך זה מיכל מספיק גדול שיכול להכיל אותן ביחד ולחוד. 

עברנו לבית הספר הדמוקרטי, זאת היתה השנה שבה הצלנו את הבנות שלנו. ממש ככה. 

היום יש לנו טלפון אחר שאני מקבלת מהמזכירות, כל יום בשעה 11:20 (אין לי באמת מושג למה דווקא השעה הזאת), הקטנה מתקשרת:
"אמא, מיקה יכולה לבוא אלינו אחרי בית ספר?"

"אמא, אני יכולה ללכת לאלכס?"

"אמא, אני נוסעת עם מאיה אליה הביתה, טוב?"

"אמא, אפשר להביא את יולי אלינו לישון?"

תענוג!!! אז אני מקפיאה קצת יותר שניצלים ממה שנהגתי, ומדי פעם, מתפלקת איזה פיצה לארוחת תהרים, מה יש.... נכון, זה לא כמו שכתבתי פה בפוסט על המינימליזם מבחינת האוכל, אבל לפחות אני משתדלת. 

כשראיתי את הסרטון הזה של בריטניה גוט טאלנט, כל כך התרגשתי מהמורה הזה, בחיי. 

אני לא אעשה לכם ספויילר, אבל רק אגיד שכאלה מורים יש לנו שם, בבית הספר הדמוקרטי ברעננה. 


ואם אתם בקטע של חינוך אחר, ומחשבות על חינוך מעניינות אתכם, ממליצה להכנס לקבוצת הפייסבוק אננס, בה מתכננים חינוך שמתאים יותר לזמננו. תהנו.