זרזיפי תובנה: החלטתי לסגור את העסק שלי


נכתב ב6 לינואר 2019 בפייסבוק האישי שלי וחשוב לי לשמור את זה גם פה. 

כבר כמה חודשים אני תוהה איך להודיע, איך לספר, איך להגיד לקהילה שלי?
מצד אחד אני לא רוצה לאכזב ומצד שני אני ממש לא רוצה דרמה או הכי גרוע, רחמים.


כבר חודש, או יותר אני כותבת ומוחקת, כותבת ושומרת בטיוטא.


ולא מצליחה לשחרר.
זה תקוע לי בין הסרעפת לגרון. גוש הבושה, האמת, ההחלמה.



היום, אחרי הליכת הערב עם גורדון, ראיתי את שוקי מהמכולת שניה לפני סגירה, "הו רגע רגע", אני צועקת לו, שניה, "אני רק רושמת גלידה קטנה ודיאט ספרייט", לאיזון כמובן. כל אחד והגילטי פלז'ר שלו בימים קרים.

שוקי נעמד ליד הדלת, עם המפתח ביד, וכרגיל התחלנו שיחה על הא ודה.
ותוך כדי השיחה שלנו, על מה שחשוב לנו יותר ומה שחשבנו שחשוב לנו וגילינו שכבר לא, הבנתי תוך כדי שיחה, שהגוש כבר כמעט ולא שם. אז החלטתי שהיום אני כבר מוכנה לפרסם.
כי אני כבר פחות פצועה וכואבת.

אני מסוגלת להסתכל לדבר בעיניים, לספר אותו ולהרגיש את הצריבה, אבל פחות. הרבה פחות. כנראה שזה הזמן.

ב1 למרס אני סוגרת את ההאבבלוגינג - החממה לבלוגינג מקצועי שהקמתי בנובמבר 2017.

אחרי שנה וקצת של השקעה אינסופית, קהל שהגיע לעבוד וללמוד, מרצים ומרצות וארגונים ששכרו את ההאבבלוגינג לפעילויות השונות, החלטתי להסתכל לחיים שלי בעיניים ובלב ולקבל החלטה.

החלטתי, בפעם הראשונה בחיי, שכל מה שאני צריכה, זה כנראה פשוט פחות.

העומס שההאבבלוגינג יצר היה עומס מבורך, עד שהוא הפך לנטל.
הבנתי, לאחר המעבר של הבנות שלי לדמוקרטי, שבעצם אני מאוד אוהבת להיות איתן, שזה אשכרה כיף לאכול צהרים ביחד.
שלהיות ביחד חמש שעות ביום, זאת זכות ענקית, שעוד רגע תחלוף.
ואיפה אני בסיפור הזה? ומה אני מחליטה לעשות עם הצורך פשוט להיות.

שזה כיף לתת להן דוגמה של בחירה אמיתית - שיום אחד אני מאופרת, מתוקתקת, הולכת להרצות ויום אחר אני נשארת בבית לעבוד עם הפיג'מה ושיער החתולה שקמתי איתו על הראש.
או שסתם, היום בא לי לקרא ספר במיטה, ומי בוחרת להישאר איתי בבית לצידי?

הגעתי למסקנה שהקהילה המדהימה שלי נמצאת שם תמיד. תמיד. גם באון ליין וגם באוף ליין ושתכל'ס זה ממש כיף לפגוש אותה במקומות שונים, ולא רק בחרושת 2 כפר סבא.

כשהודעתי לפני חודש וחצי לבוגרות הפרלמנט שלי, הייתי במצב של בושה איומה, של פחד מהצעד הזה ותחושת אכזבה קשה.
מייל אחרי מייל קיבלתי מהן ומהם, וכל מייל תגובה היה כחוט של שתי וערב שיצרו ביחד רשת בטחון עבורי לעשות את הצעד הזה.

כמו פלסתר שמוציאים מהר. 
זה כאב, אבל הפצע מגליד ואני יודעת שעשיתי את הדבר הנכון.
גם לפתוח. וגם לסגור.


ומה בהמשך?


כרגיל. רק בלי ההאבבלוגינג.
הבלוגריסטית עם הסדנאות וההרצאות תתארח במשרדים, עסקים, ארגונים, מתחמים אחרים.

אהיה חופשיה כיונה. עם שלום פנימי בתוכי שעשיתי את החופש שלי. מבחירה. אני.

או כמו ששוקי מהמכולת אמר לי לפני חודשיים: "עכשיו יש לך תעודה שתוכלי לתלות על הקיר בגאווה".