המילים שסבתא סוחבת


כל חופש גדול נסעתי לסבתי לשבועיים שלמים. אהבתי את המפגשים שלנו בקיץ, מול הים והרכבת בחלון. זה היה מסע בזמן, בין עכשיו ואז.
אהבתי את סבתא שלי, אולי בגלל שעיניה היו כחולות כמו שלי ופיה היה קטן וקפוץ. כאילו עוד רגע הסודות שהוא מחזיק יתגלגלו ממנו על הרצפה.

ישבתי בשולחן המטבח, והיא לידי חתכה פרוסת לחם שחור ומרחה עליו מרגרינה בלובנד צהובה.
היא נראתה לי שונה לרגע ושאלתי אותה:
סבתא, מה יש לך על הכתפיים?
סבתי קפאה לשניה אחת, חיבקה את כוס התה חזק, עד שפרקי האצבעות נהיו לבנות.
הסתכלה עלי בפני חיה במצוד, ולחשה:
מילים שאני לא מעזה לאמר לאחרים.
מילים אסורות, קשות, מרוקנות, שאני סוחבת איתי שנים.
מילים שמרסנות אותי מלצרוח ולקלל, מילים שלא נותנות לי להשתולל, להתפרק ולפרק.
מילים סמויות מהעין אבל קשות על הלב.
מילים עם משקל של נצח שמרגישות כמו חצץ בין השיניים.
נבהלתי, לא הבנתי על מה מדובר. רציתי כל כך להקל עליה, על סבתי שמפנקת אותי כל קיץ עם ממליגה חמה וחמאה.

ומתי תסירי את העול?
לעולם.
כשאמות אתעטף במסך של מילים שלעולם לא יקבלו צורה וביטוי חיצוני.
מילים ששרטו את כתפי וחרטו זכרונות בחריצי הפנים, בכבשן הבטן ובאגרופים הקפוצים.
מילים שהתבטאו בתנוחות הגוף ובחמיצות שבסרעפת, בדפיקות הלב המואצות ובקשיחות הגב.

נבהלתי, והרי סבתא שלי צעירה, לא הבנתי על איזה מוות היא מדברת.
די זיסינקה, אל תקשיבי לסבתא זקנה, שלפעמים מדברת שטויות של שם.
העיקר שאני איתך.
עכשיו תמלאי לנו את המטבח במילים שהן שלך.